פסק-דין בתיק ב"ל 17814-01-11

1.      בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 21.12.2010, אשר קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.

2.      ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לעניננו:

2.1.   המערערת ילידת 1956 סובלת מבעיות רפואיות שונות. הוועדה הרפואית לעררים בתחום נכות כללית קבעה למערערת נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 50% המורכבת מהנכויות הבאות: כאבי גב תחתון - 10%, CTS משמאל - 0%, יתר לחץ דם - 10%, לחץ דם עם שינויים - 30%, ברונכיטיס כרונית - עישון - 0%, דיסטימה על רקע אשיותי - 20%.

2.2.   ביום 11.10.2010 ניתנה חוות דעת רופא מוסמך בעניינה של המערערת. הרופא קבע כי המערערת מסוגלת לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים: "ללא מאמצים גופניים ועמידה ממושכת" , שכן אין לליקויים השפעה על כושר השתכרותה.

2.3.   ביום 2.11.2010 ניתנה המלצת מחלקת השיקום ולפיה יש לראות את המערערת כבעלת כושר השתכרות מלא. וכך המליצה פקידת השיקום:

"... מאחר ולפי חוו"ד רפואית, אין לליקוייה השפעה על כושר השתכרותה, תוכל להערכתי להשתלב בעבודה מלאה בישיבה, כמו ייצור והרכבות, גביית תשלום בחניונים. כיום עוסקת בעבודה הכרוכה במאמצים, ולכן אינה מתאימה למגבלותיה. ממשיכה בעבודה זו, עקב בעיותיה הכלכליות והסוציאליות. לאור זאת ומאחר והיא חסרת מקצוע וכמעט ללא ניסיון תעסוקתי, תוכל לפנות למח' השיקום, על מנת לסייע בהשמה לעבודה מתאימה. לאור זאת ממליצה לראותה כבעלת כושר השתכרות מלא".

2.4.   ביום 21.12.2010 התכנסה הועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר), שמעה את המערערת וקבעה כדלקמן:

"בת 56. הועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי ובפירוט סעיפי הליקוי המפורטים בו וכן עיינה בחוו"ד פ. שיקום. לדעת הועדה במצבה הרפואי הנוכחי כשירה לעבוד בעבודה שאינה כרוכה במאמץ גופני רב וללא ישיבה ממושכת. בעבודות כגון: אריזה, מיון והרכבה, קופאית במרכול ו/או בחניון, טיפול בקשישים לא סיעודיים. כל זה במשרה מלאה. הועדה דוחה את הערר".

3.      על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת טענה כי לא ברור כיצד קבעה פקידת השיקום שהיא מסוגלת להשתלב בעבודה במשרה מלאה בישיבה כאשר היא סובלת מכאבי גב בגינם נקבעו לה 10% נכות לצמיתות. עוד נטען כי פקידת השיקום לא נימקה כיצד יכולה המערערת להשתלב בעבודה כאשר היא סובלת מליקוי נפשי של דיסתימיה על רקע אישיותי בשיעור 20%. המערערת הוסיפה וטענה כי הציגה בפני הועדה את מכתבו של הפסיכיאטר ד"ר גולדברג מיום 9.6.2010 (נספח ד' לכתב הערעור) לפיו היא סובלת ממצב דיכאוני חוזר ומתמשך, אולם הועדה לא התייחסה לאותו מסמך. עוד נטען כי קביעת הועדה סותרת את קביעת הרופא המוסמך. לסיכום נטען כי המערערת איבדה לחלוטין את כושרה להשתכר וכי החלטת הועדה אינה מנומקת כראוי.

4.      מנגד טען המשיב כי לא נפלה טעות משפטית בעבודת הועדה. המשיב טען כי הועדה אינה מחויבת לאמץ את כל המלצות פקידת השיקום או הרופא המוסמך. עוד טען המשיב כי אין כל סתירה בין המלצת הרופא התעסוקתי בדבר עבודה ללא עמידה ממושכת לבין קביעת הועדה בדבר עבודה ללא ישיבה ממושכת. לטענת המשיב כל עבודה שמאפשרת למערערת ישיבה עם הפסקות תעמוד בשני התנאים האלה במצטבר.

5.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות בעיקרו של דבר למעט בקשר להתייחסות לחוות דעתו של ד"ר גולדברג, כפי שיפורט להלן.

6.      כידוע, בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. בית הדין הארצי פסק כי הועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות (דב"ע (ארצי) שם/1318 - 01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

7.      עוד נקבע כי מדובר בוועדה מעין שיפוטית ומשכך מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה באופן מלא ובהיר על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית (דב"ע (ארצי) נד/154 - 0 דן יעקב לבל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474). בעניין מוהרה (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם 15.4.2004)) נפסק כי על הוועדה לבחון:

"ראשית - את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר;

שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.

נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".

8.      הועדה שמעה את המערערת, עיינה בסעיפי הליקוי המפורטים בפרוטוקול הועדה הרפואית ובחוות דעת פקידת השיקום. הועדה שקלה את האמור בחוות הדעת של פקידת השיקום לפיה המערערת תוכל להשתלב בעבודה מלאה בישיבה מחד, ואת האמור בחוות הדעת של הרופא המוסמך לפיה המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה ללא מאמץ גופני רב וללא עמידה ממושכת מאידך, וקבעה כי לדעתה המערערת כשירה לעבודה שאינה כרוכה במאמץ גופני רב וללא ישיבה ממושכת.

9.      כמו כן, מקביעת העבודות אותן מסוגלת המערערת לבצע לדעת הועדה עולה כי נבחנה אף יכולתה של המערערת לבצע את העבודה בה עבדה - טיפול בקשישה סיעודית, והשכלתה. שכן  העבודות עליהן המליצה הועדה - אריזה, מיון, הרכבה, קופאית במרכול או בחניון, טיפול בקשישים לא סיעודיים - הן עבודות אותן יכולה המערערת לבצע הן על פי השכלתה וכושרה האינטלקטואלי והן על פי הליקויים הרפואיים מהם היא סובלת, שכן עבודות אלה מאפשרות לה לעבוד בעמידה ובישיבה לסירוגין.

10.  מה שעולה מעיון בפרוטוקול הוא שהועדה לא התייחסה לחוות הדעת של ד"ר גולדברג. ראשית אציין כי לא ברור מה הטעם לכך והאם בכלל הוצגה חוות הדעת בפני הועדה (מסמך זה לא פורט בפרוטוקול). לפיכך, מצאתי כי בענין זה - התייחסות לחוות הדעת של ד"ר גולדברג יש להחזיר את ענינה של המערערת לועדה על מנת שתתייחס אליו במפורש.